March 29, 2021

עונה 2 - פרק 9 - אבל

כשגיליתי ש-20% מהאנשים שמתמודדים עם אבל ניזוקים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי זו סטטיסטיקה שפשוט בלתי מתקבלת על הדעת עבורי
אנחנו הולכים לטיפול כדי לעזור לנו להרגיש יותר טובובטח לא לחוות נזקים. 
ולכן החלטתי להקדיש פרק שלם לתיאוריית האבל 

חזרתי להתחלה, 

ב-1893 פרויד וברוייר המנטור והקולגה שלו, שניהם רופאים טיפלו באשה בשם אנה הו עליה כתב פרויד בספרו הראשון על היסטריה.
שמה האמיתי של אנה הו היה ברטה פפנהיים ברטה סבלה מאבל, אביה שאליו היתה מאד קרובה אובחן במחלה סופנית וברטה הציגה סימפטומים מוזרים.

מה היתה התאוריה של פרויד על אבל?
מה המחקר מלמד אותנו על אבל? 
מסתבר שחמשת שלבי האבל לא מבוססים אמפירית
מהם שני המצבים שחושב להכיר בהקשר של אבל?
ואיך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו ולאחרים להתמודד טוב יותר עם אבל

אחד הדברים שאני אוהבת בדת שלי (היהדות) היא כשמישהו נפטר יש  הלוויה והספדים ויש שבעה ויש אזכרה כל שנה אבל אני תוהה לפעמים אם זה מספיק? נראה שאנשים לרוב פשוט סובלים לבד בעיקר כשמדובר באבל שלא כרוך בו מוות, כמו אבל על אבדן של מערכת יחסים או עבודה או אפילו בע"ח אין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. 
גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שיכולים להיות ממש טראומה עבורנו. 

אנשים הם לא רובוטים, כשאנחנו נקשרים למישהו וכבר אין לנו אותו המערכת הלימבית במוח שלנו לא יכולה להתמודד עם העובדה שהאדם הזה כבר לא שם עבורנו. אנחנו צריכים אנשים אנחנו חיות נקשרות וחברתיות אנחנו לא עצמאיים, אנחנו משגשגים בתוך קשרים וכשהקשרים האלה נקרעים מאיתנו זה גובה מחיר משמעותי על הנפש שלנו.

חשוב להבין שאבל הוא תהליך אקטיבי הוא לא משהו שקורה לנו אלה רגשות שאנחנו צריכים לעבור בתוכם, להתמודד, לתהות על המשמעות שלהם, לשאול שאלות, לקבל תמיכה, לדבר על זה, לזכור את זה, להיזכר, לחזור למקור. אבל הוא אקטיבי. ואין רק דרך אחת להתמודד עם אבל אין נכון או לא נכון אבל הוא תהליך אקטיבי שנפרס על פני חיים שלמים אין לו התחלה, אמצע וסוף ולא יכול להיות שכולנו כל מילארדי בני האדם בעולם נחווה אותן באותו אופן, כל אחד חווה דברים באופן הייחודי שלו יש לנו הרבה מהמשותף אבל אין שום שני תהליכי אבל זהים, לא אמורים להיות. 

שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ונסו לבחור באכפתיות, לתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל ולבקש תמיכה בהתמודדות שלכם.
לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו.

 

תמלול הפרק
עונה 2 - פרק 9 - אבל

בהמשך לפרקים הקודמים בהם דיברנו על בגידות, איך משתקמים מבגידות וקנאה זה היה נראה לי אך טבעי להקדיש פרק גם לאבל. אולי זה רק המוח שלי שחושב על אבל בהקשרים האלה אך אני מקווה שעד סוף הפרק אני אצליח לשכנע אתכם שבהחלט קיים קשר ושכדאי לתת את הדעת גם לנושא הלא נעים הזה.

פתיח

אבל הוא משהו שכולנו הרגשנו, חווינו והתמודדנו איתו בחיינו. וככל שאני חוקרת ולומדת את הנושא אני מבינה שכולנו מתאבלים על משהו גדול וחשוב שאיבדנו בכל רגע נתון.  בעיקר ככל שאנחנו מתבגרים, כבר עכשיו בזמן שאני מדברת אתם בטח חווים אבל מסוג כלשהו: איבדתם אדם קרוב, חיית מחמד, איבדתם עבודה או שאתם חולים פתאום, יש לכם כאבים שלא היו לכם לפני, עברתם פרידה או גירושין או בגידה וכל הדברים האלה משפיעים עלינו מאד. יש מין תפיסה בחברה שלנו שאנחנו מתאבלים לפרק זמן מסויים ואז אנחנו יוצאים מזה עבור חלק מהאנשים וחלק מהאובדנים זה נכון אבל אמפירית זה ממש לא נכון. עבור רבים מאיתנו אבל הוא תהליך של חיים שלמים בטח באובדנים מסויימים.

כדי להבין יותר לעומק את הטיפול באבל כדאי לחזור להתחלה, לפרויד, פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו.

למה זו ההגדרה שלו? כי לפי פרויד אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית כשאנחנו אומרים לבידו אנחנו חושבים על סקס אך אנרגיה ליבידית היא כל האנרגיה במיינד שלנו, ליבידו הם הדחפים שלנו, האנרגיה הנפשית שלנו, אנרגיית העונג שלנו, אנחנו משקיעים את האנרגיה הליבידית שלנו לתוך אובייקטים - אובייקטים הם אנשים או דברים. למשל אני נשואה לבעלי והוא אדם שחשוב לי מאד הוא אובייקט של האנרגיה הליבידית שלי, הוא אובייקט של  האנרגיה הנפשית שלי, אנרגיית העונג שלי, הכוונה בעונג היא שאני אוהבת שהוא לידי, אני אוהבת לדבר איתו, אני אוהבת להיות איתו, אני אוהבת להחזיק לו את היד. וכשאני משקיעה את האנרגיה הליבידית לתוכו זה נבנה עם הזמן לתוך האובייקט אנחנו משקיעים את כל הזכרונות, מחשבות והתחושות שלנו המשוייכות לאובייקט כשאני חיה עם בעלי כל מה שמשוייך לאותו אובייקט: הריחות, המראות, החוויות, הרגשות שלי הכל מושקע לתוך האובייקט בתוך הראש שלי. האובייקט קיים גם גם בראשי וגם במציאות. בראשי אני משייכת את כל האסוציאציות האלה לאובייקט שיש לי בראשי של בעלי. ככל שהאדם חשוב לנו יותר כך נשקיע יותר אנרגיה ליבידית. המילה אובייקט יכולה להכיל גם חפצים, אנחנו יכולים להשקיע אנרגיה ליבידית למפלגה פוליטית, לקבוצת ספורט או עבודה, עיר, חיה, בובה אנחנו משקיעים אנרגיה ליבידית בכל מני חפצים. כשאנחנו מאבדים אובייקט אנחנו מחפשים אותו זה חוזר לאופן שבו דארווין ראה אבל. שניהם, גם פרויד וגם דארווין חשבו שכשאנחנו מאבדים מישהו חשוב לנו הצעד הראשון הוא שאנחנו מחפשים אותו יש לי ילדים קטנים ואם ולפעמים אני הולכת רגע לתלות כביסה או לשרותים אז ברגע שהם מבחינים שאני לא שם הם בוכים וצועקים ומחפשים אותי גם חיות עושות את זה כנראה שאנחנו מחווטים לכך ביולוגית. דארווין ופרויד ראו את ההתנהגות הזאת וקישרו אותה לאבל מה שהגיוני בעיני גם ג'ון בולבי אבי תיאוריית ההתקשרות חשב כמותם. 

אז פרויד הגדיר אבל ככאב שאנחנו מרגישים כשאנחנו מחפשים את ההתקשרות שאבדה לנו. אדם נפטר, או מתגרש מאיתנו או עובר לארץ רחוקה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לנסות למצוא אותם אנחנו מרגישים כאב. כאב הוא אינדיקציה שמשהו לא בסדר ואנחנו צריכים לעשות משהו לגבי זה. כשמישהו עוזב אותנו הכאב שאנחנו מרגישים הוא אותו כאב שהיינו מרגישים אם היינו חווים התקף לב או אם מישהו היה דוקר אותנו למשל אם אני אוהבת ונהנית וטוב לי עם רועי אני מקשרת את כל הרגשות והחוויות הטובות שלי עם רועי בראש שלי, רועי קיים במציאות אך האובייקט רועי עם כל ההשתייכות החיובית שאני מרגישה כלפיו הוא גם בראש שלי. אם מסיבה מסויימת אני אאבד אותו אני ארצה לחפש אותו 

פרויד אמר שעד שנקבל את האבדן וננתק את כל האסוציאציות המקושרות  באובייקט האהבה אנחנו נחווה המון כאב. המון קשיים. אז כדי לנתק את כל ההשקעה שלנו מהאובייקט המתאבל/ת צריכים להשקיע אפילו עוד יותר  אנרגיה באובייקט ע"י כך שאנו עסוקים בו, חולמים עליו,  לפני שנוכל להתנתק ולהשקיע בהתקשרות חדשה. ואם חוסר הקבלה של האבדן מתמשך נחווה מלנכוליה, דכאון וחוסר הנאה מהחיים. אז כשאנחנו חווים אבדן המוח רוצה להתנתק ולשחרר אך כדי שזה יקרה צריך להשקיע פי 100 יותר כדי ממש לשחרר וזה אומר שהמוח שלי ירצה לחשוב עליו כל הזמן המוח שלי ירצה לזכור את כל הזכרונות ולהתמקד בכאב של להיות בלעדיו, אני אחלום עליו אולי אפילו יהיו לי הזיות שהוא בסביבה. מבחינת פרויד אנחנו אמורים לנתק ולהשתחרר מכל האסוציאציות שהיו לנו עם האובייקט ואם אני חושבת על בעלי כמעט כל המשמעות שאני שואבת מהחיים שלי קשורה בו הבית שלי, הילדים שלנו, העתיד שלי, החלומות, התקוות הכל קשור בו כדי להתמודד עם האבל שלי אני אצטרך לומר אין לי אותו יותר אבל כן יש לי עתיד ואני אצטרך לנתק ולשחרר את כל מה ששייכתי אליו. יהיה לי עתיד בלעדיו, יהיו אנשים אחרים שיהיו קרובים אלי בלעדיו אבל בזמן תהליך האבל אי אפשר באמת להרגיש את זה כי כל האסוציאציות האלה קשורות לאותו אדם.

 פרויד אמר משהו חכם וזה לא להתערב ולאפשר לאנשים לעשות את זה, לא ללכת לטיפול בשלב הזה. אבל הוא נורמלי האובססיה הזאת סביב האבדן היא נורמלית וכשתתנו למישהו לעשות את זה הוא בד"כ יוציאו את עצמו מזה. הבעיה היא שיש אנשים שמסיבה מסוימת לא עוברים דרך התהליך הזה של ההשקעה הגבוהה מאד שנקראת גם היפר-קתרזיס. ואז צריך לעשות תהליך שנקרא בפסיכולוגיה grief work שאולי שמעתם עליו והוא מגיע מפרויד. יש פגמים בשיטה הזאת אבל לפניהם אני אגיד שזו שיטה שממחישה את הגאונות של פרויד, אנשים שלא איפשרו לעצמם להתאבל והלכו לטיפול המטפל עודד אותם לדבר על האבל ולעבור את התהליך של היפר-קתרזיס שאלות כמו איך אתה מרגיש לגבי האבדן? ספר לי הכל על האדם שאיבדת, אסוציאציות חופשיות לגבי האדם הזה, איך אתה מרגיש, מה אתה חושב, מה הזכרונות שלך? ספר לי סיפור. כל הדברים האלה נועדו לעודד את עבודת האבל כי המטופל לא עשה אותם באופן טבעי. ועבור הרבה אנשים זה באמת עוזר הבעיה היא שהרבה מהמטפלים פירשו את זה כאילו העבודה שלנו כמטפלים היא להכריח אנשים לדבר על האבדן שלהם לחלק מהמטופלים זה יעזור ולחלק לא. 

פרויד חשב שתתפתח פתולוגיה אם האדם לא יעשה את עבודת האבל - היפר קתרזיס כדי להרגיש די-קתרזיס. כדי להתנתק. חושבים כל הזמן כדי להפסיק לחשוב עליו. לשיטתו הליבידו יתנתק מהאובייקט שאבד לנו ונמצא אובייקט אחר להתקשר אליו. האגו מחפש דרך להשתחרר מאותו אובייקט כדי שיוכל להתקשר לאובייקט אחר. 

אחד הדברים המבורכים שפרויד עשה זה שהוא נירמל מאד את האבל וגם הרחיב אבל כך שיכליל לא רק אבדן סופי של מוות של אדם קרוב אבל הוא גם שייך לפרידה, גירושין, אבדן עבודה ועוד. 

פרויד הגדיר אבל נורמלי כמרכיב את הדברים הבאים: רגשות כואבים, אנהדוניה חוסר היכולת להרגיש עונג - דכאון, אשמה, בטחון עצמי נמוך, חרטה על דברים כמו למה לא אמרתי לו את זה או הייתי צריכה להיות שם, ועוד דבר שהוא אמר הוא שכשאנחנו מאבדים מישהו יקר לנו אנחנו מאמצים כמה מהתכונות שלו כדי להשאיר חלק מהם איתנו לדוגמא אם אני חס וחלילה  אאבד את רועי יכול להיות שאני אצפה בכל הסרטים של סטאר וורס לא כי אני ממש אוהבת אותם אלא כי רועי מאד אוהב אותם וזה חלק ממנו. אני זוכרת למשל את המאכלים שדודה שלי  שנפטרה היתה מבשלת ואני נהנית להכין אותם מפעם לפעם כי זה גורם לי להרגיש קרובה אליה. כשאני משלבת חלקים מהאדם שאבדתי בחיים שלי אני לא מאבדת אותו לגמרי נכון? פרויד הבחין בזה וכתב על זה, ואז  מלאני קליין הגיעה, מטפלת נוספת מאוסטריה הידועה כמפתחת את תיאוריית יחסי אובייקט כתבה ב-1940 שהיא מסכימה עם פרויד לגבי זה שאנחנו מפנימים לתוכנו חלקים מהאובייקטים שאיבדנו אך היא גם הבחינה בכך שקשיים מהילדות צפים ועולים בנו כשאנחנו מתמודדים עם אבל. למשל אם גרמו למישהו להרגיש לא בטוח, לא מוגן  בילדות שלו אבל על אדם אחר או חיית מחמד בבגרות יכול לגרום לאותו אדם להרגיש שוב לא בטוח מבלי להבין למה. הקשיים מהילדות צפים בזמן אבל. זה קורה אבל זה לא אוניברסלי כמובן. זה סיכום קצר של תיאוריית האבל אצל פרויד ומלני קליין.

אני מרגישה שאין מספיק לגיטימציה בחברה שלנו להתאבל ולערוך טקסים ולבקש תמיכה ועזרה כשאנחנו מתאבלים על אבדן קשה שחווינו. גירושים הרבה פעמים נתפסים כשחרור או כמשהו שצריך לשים מאחורינו ואלה דברים שגם אם  אנחנו רוצים אי אפשר לשים אותם מאחורינו. זה פשוט חלק מהחיים, זה חלק ממה שזה אומר לחיות: עצב, יגון, כמיהה למשהו, בלבול, לנסות להבין מה משמעות החיים אחרי אבדן כל הדברים האלה הם חלק מזה והם דברים שאנחנו נתהה לגביהם ונתמודד איתם כל חיינו. ויש סוגי אבדן שהם ממש טראומה עבורנו למשל סבתא שלי התעוררה יום אחד וגילתה שהיא לא מצליחה להעיר את סבא שלי כי הוא נפטר במהלך השינה והסצנה הזאת של להתעורר ליד בן זוג שכבר לא נמצא איתנו היא מאד קשה וסצנות כאלה יכולות ממש לגרום לאנשים PTSD או complicated grief  בגלל המורכבות בסיטואציה שהיינו עדים לה. בגילוי של הדבר הזה.   

אז בואו נדבר קצת על מה זה  complicated grief  

רוב החוקרים והפסיכולוגים מסכימים שצריך תווית כלשהי לאנשים שנראה שהם חוצים איזשהו סף לכיוון יותר פתולוגי של אבל כלומר שההתמודדות עם האבל מסיבה מסוימת לא מתקדמת כפי שהיינו מצפים. הבעיה היא איך אנחנו מבחינים בין אבל נורמלי לאבל פתולוגי זה קשה להגדיר כי אי אפשר לדבר למשל על משך הזמן, אין זמן התאבלות נורמלי יש אובדנים שנרגיש את האבל עליהם למשך כל חיינו וזה נורמלי. אבל פתולוגי גם נשמע לא טוב. אבל אבל מורכב זה מונח שאני יותר מתחברת עליו הוא לא הופך את האבל לפתולוגי והוא לא שם מגבלת זמן על אבל כמו prolog grieg שחלק מהפסיכולוגים קוראים לו. מה שזה אומר זה שחווית אבדן ומשהו קרה שגרם לאבל להסתבך או להיות מורכב בצורה כלשהי.  complicated grief  כמעט נכנס לדי אס אם 5 אבל אמרו שצריך עוד לחקור את הנושא לפני. 

לפי מחקרים בערך 10% יסבלו מאבל מורכב, רוב האנשים 90 % בערך ימשיכו לתפקד בחייהם בחצי שנה שנה אחרי האבל אבל עבור בערך 5-10% מהאנשים שנה, שנתיים, שלוש אחרי האבדן הם עדיין יחוו רגשות של אבל באופן אינטנסיבי מאד על האבדן ולגביהם נאמר שהם סובלים מאבל מורכב, זה לא אשמתם, זה אומר שיש משהו שקורה שם, ומה שזה אומר שאנחנו כמטפלים צריכים להבין ולהבדיל בין אבל לבין אבל מורכב ואיך לטפל בזה ולפני זה אנחנו צריכים להבין את התהליך הדואלי - the dual process model 

כולכם שמעתם על חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה חמשת שלבי האבל לא נתמכים בעדויות אמפיריות משמע שהם לא תקפים, אין להם תוקף מדעי. יש אנשים שעוברים בשלבים האלה אבל זה לא אוניברסלי. כשאנחנו חוקרים אנשים שמתמודדים עם אבל אנחנו מוצאים אמפירית שיש הבדל בין שני מצבים:

האחד הוא מצב של אבל 

והשני הוא מצב שנקרא rebuilding mode  שיקום נקרא לזה 

אנשים יתאבלו, כלומר ירגישו את הרגשות, יכעסו, תהיה רומינציה מחשבה מתמשכת, ירגישו אשמה, יבכו, ירצו לדבר על זה, ירגישו אבודים בתוך כל הרגשות שלהם 

ואז הם יבודדו בין זה לבין בניה מחדש  במצב הזה הם לא יחשבו על האבל, מצליחים להרגיש שמחה ברגע הזה,הם בונים מחדש, מחפשים משמעות מביטים לאחור אבל גם מביטים קדימה בונים מערכות יחסים חדשות וממשיכים בחייהם. 

ואז אנחנו יכולים לראות בהקשר זה אנשים שלא מתאבלים בחודשים או אפילו בשנים הראשונות הם לוקחים את הזמן לבנות מחדש את חייהם ואז אחרי התקופה הזאת הם נמצאים במוד האבל ועם הזמן נעים בין שני המצבים האלה נעים בין שיקום לאבל. 

לא כולם עושים את זה, כי אין פה שלבים, חלק מהאנשים יתאבלו לשנה ואז ישקמו את חייהם שנה, אנשים אחרים יתאבלו ל-5 דקות ואז יבנו מחדש ל-10 דקות ואז יתאבלו במשך יום שלם ואז ישקמו ל-10 דקות ואז יתאבלו לחודש ואז יבנו מחדש ליום. הכל נע ממצב למצב. והמפתח הוא שכל אחד מצליח לבודד בין שני המצבים. שהגוף והמוח שלהם צריך לעשות וכשמאפשרים להם לעשות את זה ויש להם תמיכה המצב האופטימלי הוא שהם יתאוששו מהאבל שלהם די מהר מה זה די מהר. תלוי כמה קשה האבדן היה, אם זה אבדן של אדם קרוב זה יקח הרבה זמן אבל הכי מהר שזה יכול לקחת כשמונעים ממישהו לבודד בין שני המצבים האלה באופן טבעי אז הוא בסיכון לפתח complicated grief אם למשל מישהו מרגיש שמדביקים עליו סטיגמה כשהוא מתאבל יכול להיות שהוא ינסה לא להתאבל ואז כל הרגשות, מחשבות, טקסים, שיחות מודחקים והנפש לא מחלימה. או ההפך, מכריחים מישהו להתאבל ולא מאפשרים לא לבודד באופן טבעי ולעבור למצב של בניה מחדש, ליצור משמעות, ולהמשיך ולבנות חיים מחוץ לאבדן הזה ולהיקשר לאנשים חדשים ולשכוח מזה לזמן מה. אז לגבי עבודת האבל הפרוידיאנית הבעיה פה היא שיש מטפלים רבים שכשהלקוח שלהם לא במצב של האבל חושבים שזה מתפקידם להכריח אותו לעשות זאת. וזה להפריע בתהליך הטבעי של הבידוד בין שני המצבים וזה יכול ליצור בעיה אצל אותו אדם ואז אותו אדם יוכל לפתח complicated grief  החברה שאנחנו חיים בה נוטה לתת סטיגמה על תהליך האבל אמירות כמו "עברו כבר 4 חודשים את עדיין בוכה על זה? את צריכה להתקדם עם החיים שלך" מערכות יחסים חשובות מאד עבורנו בני האדם וכשאנחנו מאבדים אותן זה קשה לנו אם מישהו נפרד ממנו הגיוני שנתאבל על האבדן הזה ולא נניח את זה מאחורינו אחרי יום או שבוע או חודש או שנה אנחנו כל כך רוצים וצריכים מערכות יחסים וכשאנחנו מאבדים אנשים בין אם זה מוות או גירושין אנחנו נקרעים לחתיכות. זה לוקח הרבה זמן. והחברה שולחת מסרים שאם מישהו מתאבל מעבר ל-X זמן אז משהו לא בסדר בו. ואנחנו כחברה חייבים להפסיק עם זה ועוד יותר מזה חייבים להפסיק להגדיר עבור אחרים מה זה אבדן אנשים זכאים לחוות אבדן גם אם מבחינתכם זה רק כלב או רק הריון שנמשך שלושה חודשים.נראה לי לפעמים שיש היררכיה של אבדן בחברה שלנו אבדן של בן/ת זוג זה גרוע, אבדן של ילדים הוא הכי גרוע, ואבדן של חיית מחמד או מפורסם יהיו יותר נמוך בהיררכיה אבל אנחנו לא יכולים לדעת את זה כל אחד חווה את חוויות האבדן באופן שונה. יש אנשים שיחוו אבדן מאד גדול וקשה לאבד את מקום העבודה שלהם או לעבור מקום מגורים כי זה היה קשה עבורם אין שום דרך לדעת זו חוויה כל כך אינדיבידואלית והמחקר מראה את זה. 

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאבדים יותר דברים ואנחנו מתאבלים על כולם, ולכן במובן מסויים החיים הם אבל. 

אז יש תהליך טבעי של אבל יש בידוד בין שני מצבים שונים והרבה פעמים החברה או הפנמה של החברה תגרום לנו להרגיש אשמה שאנחנו או לא מתאבלים מספיק לא נראים עצובים מספיק או יותר מדי אבלים ומתבוססים באבל שלנו כל הזמן. ואז צריך אותנו המטפלים שיבצעו הערכה ויסבירו מה התהליך של אבל ויאפשרו לאנשים לבטוח בתהליך הטבעי ולאפשר לעצמם לנוע בין שני המצבים ולהרגיש טוב עם זה שהם עושים ועוברים בדיוק את מה שהם צריכים לעבור ושאין משהו שלא בסדר בהם. הלקוח אמור להתחבר לאינטואיציה שלו של מה שהוא צריך באותו רגע והמטפל תומך במה שהלקוח אומר שהוא צריך. והתפקיד של המטפלת הוא לבחון האם יש מחסומים שמפריעים לתהליך האבל להתקיים 

יש כל כך הרבה רגשות שצריך לאפשר לעצמנו להרגיש וכל כך הרבה חוויות ורגשות ורגעים שהיו ואינם שצריך לעבד שלמהר לשים את זה מאחורינו ולעבור לדבר הבא בסופו של דבר יכול לגרום לנו הרבה כאב, ואני רואה את זה כל הזמן חבר שהתגרש ומיד כבר נמצא באתר הכרויות, אשה שיצאה לפנסיה אחרי שעבדה 30 שנה באותו מקום עבודה ופתאום מרגישה ריקנות ובמקום להתמודד איתה היא מתמכרת לתכניות טלוויזיה כי שם זה בטוח ושם אנחנו לא צריכים להתמודד עם המשמעות וחלק גדול מהזהות שלנו שאיבדנו וכבר לא קיים יותר. 

אז תרשו לי לבקש מכם משהו היום הוא שממש תדגישו בפני מישהו שחשוב לכם שאכפת לכם מהאבדן שהוא חווה או חווה בעבר ואם אתם שמאזינים לי עכשיו חווה ומתמודד עם אבדן שתפתחו לאפשרות של ריפוי מהאבדן הדברים האקטיביים שאתם יכולים לעשות לכתוב על זה ביומן, להלחין מוסיקה, לצייר, להילחם עבור זה למשל אחד הדברים שהכי מרגשים אותי זה לראות אנשים כמו לילי בן עמי שאחותה מיכל סלה נרצחה ע"י בעלה שמקדישה את חייה לתופעה הזאת או ההורים שהילדים חוו שלהם התעללות בגנים או ע"י מטפלות שממש עושים שינויים אדירים במלחמה על הצדק לילדים של כולנו בעקבות הכאב שהם חוו. אם מישהו פגע בך למשל אם בוס פיטר אותך בצורה לא הוגנת לדעתך או אם בן זוג עזב אותך בהודעה בטלפון לבקש לדבר על הדברים לא כדי להאשים ולבקר אתם לא הולכים לתבוע אותם אתם רק רוצים להבין לעומק ולקבל תשובות ולהוריד דברים מהחזה שלנו ואם זה לא אפשרי לדבר עם קרובים לנו עם מטפל/ת, עם אמא, עם אח/ות עם חבר/ה טוב/ה .

שימו לב לאבדנים סביבכם שלכם ושל הקרובים אליכם ולהראות אכפתיות באופן אקטיבי על בסיס יומי או שבועי ולתמוך באחרים במסע שלהם בהתמודדות עם האבל. 

לכולנו מגיע להתמודד עם אבל ועם כל הרגשות שלנו

More episodes

Load more

Podbean App

Play this podcast on Podbean App